איך לקרוא את האדריכלות האוזבקית: מדרסה, מאוזוליאום, צריח, חנקה ואיוואן

כמעט כל מונומנט היסטורי שתבקרו בו שייך לאחד מחמשת הסוגים. ברגע שיודעים במה מדובר, המבנה של הבניין מתחיל להיות הגיוני.

• מדרסה: מכללה, עם חדרים לתלמידים סביב חצר, אולמות הרצאה וחדר לתפילה. המדרסה של אולוג בג בריגיסטן, שנבנתה ב-1417-1420, מידותיה 81 על 56 מטרים, עם שתי קומות של חדרי תלמידים וארבעה צריחים.
• מאוזוליאום: קבר, בדרך כלל חדר מקורה בכיפה מעל הקבר. העתיק ביותר שאפשר לבקר בו הוא המאוזוליאום של הסמאנים בבוכרה, מסוף המאה ה-9 ותחילת המאה ה-10; המפואר ביותר הוא גור אמיר, קברו של טימור בסמרקנד.
• צריח: המגדל שממנו נקראה הקריאה לתפילה. צריח קליאן בבוכרה, משנת 1127, מתנשא לגובה 46.5 מטרים, והוא שימש גם מגדל תצפית ומשואה.
• חנקה: אכסניה סופית, אולם מקורה בכיפה למפגשים ולתפילה עם חדרים לדרווישים ולנוסעים. בבוכרה, החנקה של נאדיר דיוואן-בגי, משנים 1619-1620, עומדת בצד המערבי של ליאבי חאוז.
• מסגד: ממסגד שכונתי קטן ועד מסגד יום השישי שבו התפללה העיר כולה. טימור תכנן שהחצר של ביבי חאנום תכיל 10,000 איש.

רבים מהמבנים האלה עדיין בשימוש. במדרסת מיר-י-ערב בבוכרה לומדים שוב תלמידים מאז 1946, ובמסגדי קליאן ובולו חאוז מתקיימות תפילות יום השישי. במדרסות אחרות שוכנים היום בחדרי התלמידים בעלי מלאכה, חנויות ומוזיאונים.

הדבר הראשון שרואים בכל בניין גדול הוא הפשטאק שלו, מילה פרסית לשער הבולט מן החזית: מסגרת מלבנית גבוהה סביב גומחה מקושתת עמוקה, ובעומקה הדלת האמיתית, קטנה. זה השלט של הבניין, והבונים שמו עליו את מיטב עבודת האריחים והכתובות. היו שאף חתמו עליו: בשער של גור אמיר הפסיפס נושא את שם הבונה, מוחמד אבן מחמוד מאספהאן.

שני מספרים מראים עד כמה הרחיקו את הרעיון. השער של מסגד ביבי חאנום מתנשא לגובה 35 מטרים. לשער של הארמון הלבן של טימור, אק-סראי בשהריסבז, הייתה קשת ברוחב 22.5 מטרים, המפתח הרחב ביותר במרכז אסיה, ושני המגדלים השבורים שלו עדיין עומדים לגובה של כ-38 מטרים.

הטיפ שלנו: בריגיסטן עמדו באמצע הכיכר והשוו בין הפשטאקים. שיר דור, שנבנתה מאתיים שנה אחרי מדרסת אולוג בג שמולה, היא תמונת ראי שלה, אבל עד אז פני הקרקע עלו בכשני מטרים, ולכן ההעתק יצא נמוך ורחב יותר.

איוואן הוא אולם מקומר עם קירות משלושה צדדים, ופתוח בצד הרביעי: חדר שחציו בחוץ. שימו איוואן אחד באמצע כל צד של חצר, וקיבלתם את תוכנית ארבעת האיוואנים, שבה נבנו מדרסות ומסגדים ברחבי מרכז אסיה ואיראן. גם הגומחה העמוקה שמאחורי פשטאק היא איוואן.

בבוכרה ובחיווה אותה מילה, אייוון, פירושה גם מרפסת של עמודי עץ מגולפים תחת תקרה שטוחה מצוירת, שנותנת צל ותופסת את הבריזה. המפורסם ביותר הוא האייוון של מסגד בולו חאוז בבוכרה, שנוסף ב-1917: עשרים עמודים בגובה 12 מטרים עם כותרות מגולפות בדגם נטיפים. בחיווה, ההרמון של ארמון טאש חאולי של אללקולי חאן, שנבנה בשנות ה-1830, נפתח אל אייוונים גבוהים, אחד לכל אחת מארבע נשות החאן, והגדול מכולם לחאן עצמו.

אותה נגרות ממלאת אולם שלם במסגד ג'ומה בחיווה: גג שטוח על 212 עמודי עץ מגולפים, שנבנה מחדש בצורתו הנוכחית ב-1788. המדריך שלנו לאיצ'אן קלעה מראה היכן למצוא אותם.

עברו דרך הפשטאק של מדרסה ותמצאו את עצמכם בחצר שלה, ולאורכה דלתות קטנות מקושתות בקומה אחת או בשתיים. כל דלת נפתחת אל חוג'רה, חדר שבו התלמידים גרו ולמדו. המדרסות של ריגיסטן מציגות את הסידור הזה הכי טוב, ובהרבה מחדרי קומת הקרקע שלהן יושבים היום בעלי מלאכה ודוכני מזכרות, כך שאפשר להיכנס לאחד מהם.

בחדר התפילה, הקיר הפונה למכה נושא את המחראב, גומחה שמציינת את כיוון התפילה. לעיתים קרובות זו הנקודה המעוטרת ביותר בבניין: מחראב הפסיפס של מסגד קליאן בבוכרה, משנת 1514, חתום בידי הקליגרף באיזיד אל-פורוני.

במסגד פעיל, אולם התפילה שייך לאנשים שמתפללים בו. שאלו את המדריך מתי אפשר להיכנס, ואל תצלמו אנשים בזמן תפילה.

גומבז פירושו פשוט כיפה: מסגד קוק גומבז בשהריסבז הוא „הכיפה הכחולה“. הסוג המוקדם נמצא על המאוזוליאום של הסמאנים: כיפה רחבה ונמוכה על קובייה של לבנים, עם ארבע כיפות קטנות בפינות.

הבונים של טימור רצו שהכיפות שלהם ייראו מרחוק, ולכן עשו אותן כפולות. מבפנים יש קמרון נמוך יותר שמתאים לפרופורציות של החדר; מבחוץ עומדת על תוף גבוה מעטפת שנייה, גבוהה בהרבה, מחופה בעיקר באריחים בצבע טורקיז ולפעמים מצולעת. בביבי חאנום הכיפה החיצונית מגיעה לכ-40 מטרים, והקמרון שמעל המחראב מבפנים מתנשא ל-30.

הכיפה שכדאי ללמוד היא זו של גור אמיר: קוטרה כ-15 מטרים וגובהה 12.5 מטרים, עם 64 צלעות עמוקות, והיא תופחת מעט מעל התוף שלה. סביב התוף עוברת כתובת באותיות בגובה של כמה מטרים: „הנצח שייך לאלוהים“.

מתחת לכל אריח יש לבנה שרופה, ובמשך מאות שנים הלבנה הייתה גם העיטור. במאוזוליאום של הסמאנים מונחות לבנים קטנות בדגמים של קליעה, לוח שחמט ושושנות בעומקים שונים, כך שהקירות משתנים עם השמש. בצריח קליאן אין שתי רצועות של עיטורי לבנים שחוזרות על אותו דגם.

אחר כך הגיע הצבע. אלה המילים שתשמעו בשאהי זינדה, שם סמטה אחת מכילה את כולן:

• טרקוטה מגולפת: דגם שנחרט עמוק בלוחות חרס, שאחר כך מזוגגים ונשרפים, כך שהאור והצל עושים חצי מהעבודה. החזית של שאדי מולק אקה, משנת 1372, היא הדוגמה הטובה ביותר.
• מיוליקה: אריחים מזוגגים עם ציור. פנים המאוזוליאום של שאדי מולק אקה כמעט כולו מיוליקה על רקע כחול עמוק.
• פסיפס: אריחים מזוגגים בצבע אחד, שנחתכו לחלקים קטנים והורכבו יחד כמו פאזל, כמו בשער של תומן אקה, משנת 1405.
• בנאאי: לבנים מזוגגות ולבנים פשוטות שמונחות זו לצד זו, כך שהדגם, או מילים שלמות, בנויים לתוך הקיר.
• קאשין: לא טכניקה אלא חומר, שבאנגלית נקרא stonepaste, עיסת אבן: גוף קרמי לבן העשוי בעיקר מקוורץ טחון עם מעט פריטה של זכוכית וחרסית. חיבור פרסי משנת 1301 נותן עשרה חלקים של קוורץ לחלק אחד של פריטה וחלק אחד של חרסית. הוא הומצא כדי לקבל גוף לבן כמו של הפורצלן הסיני, והצבעים עליו יוצאים בוהקים.

האריחים לא היו שם רק בשביל היופי: הם הגנו על הלבנים שמאחוריהם מפני חום, כפור, גשם ואבק. בחיווה קלטה מינור משנים 1852-1855 לוקח את הרעיון עד הסוף: זה הצריח היחיד שמכוסה כולו באריחים מזוגגים.

גיריה פירושו בפרסית „קשר“: דגמים גאומטריים של רצועות ישרות שמשתלבות זו בזו ויוצרות כוכבים ומצולעים. אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר באוזבקיסטן נמצאת על השער של חאן הדרכים רבאט-י מאליק, משנת 1078, בדרך מנבואי לבוכרה. בתקופת הטימורים עיטורי צמחים זורמים כיסו חלק גדול מהמשטח, אבל הגיריה נשארה בשימוש בבניינים של מרכז אסיה עוד זמן רב אחר כך.

הכתב הכופי הוא הסגנון העתיק ביותר של הקליגרפיה הערבית, ונקרא על שם העיר כופה שבעיראק: זוויתי, זקוף ואופקי. הצורה המרובעת שלו נוצרה בשביל בונים, כשהלבנים והאריחים משמשים כפיקסלים. עמדו מתחת לפילונים של אק-סראי ותראו מילים שלמות שמסודרות ברשת של לבנים כחולות, רובן מהקוראן. בצריח קליאן רצועה של כתב כופי נושאת את שם השליט שבנה אותו, ארסלן חאן.

גאנץ' הוא טיח הגילוף המקומי: גבס מעורבב עם חרסית או לס, שמגלפים אותו כשהוא עדיין טרי ללוחות עמוקים דמויי תחרה. בטרמז, המאוזוליאום של אל-חכים א-תרמזי כוסה מבפנים בגאנץ' מגולף עד סוף המאה ה-11. באולם הלבן של ארמון הקיץ של האמיר, סיטוראי מוהי-חאסה שמחוץ לבוכרה, האמן שירין מורדוב הניח גאנץ' מגולף מעל מראות ולא חזר על אף דגם פעמיים: ראו את טיולי היום סביב בוכרה שלנו.