המאוזוליאום של הסמאנים ובולו חאוז: בוכרה מעבר למרכז העתיק

הסמאנים שלטו מבוכרה במאות ה-9 וה-10, וקברם מתוארך לתחילת שתי המאות האלה, בימי איסמעיל סמאני, ששלט מ-892 עד 907. עותק מהמאה ה-16 של שטר הקדש אומר שאיסמעיל נתן קרקע בבית הקברות לקבר לאביו, אחמד. גם איסמעיל עצמו נקבר כאן מאוחר יותר.

המבנה הפך לקריפטה המשפחתית של השושלת. בעת שיקום בשנות ה-1930 נמצא משקוף עץ חרוט בכתב כופי עם שמו של נסר, נכדו של איסמעיל, ששלט עד 943. לכן תראו שני מועדים בשלטים ובספרים: ימי איסמעיל, והשליט האחרון שנטמן כאן.

המאוזוליאום קטן: כעשרה מטרים בכל צלע, עם קירות בעובי 1.8 מטר. כיפה רחבה יושבת באמצע וארבע כיפות קטנות בפינות. כל ארבע הצלעות דומות, ולכל אחת כניסה מקושתת, ולכן אין חזית ראשית; אפשר להקיף אותו ולראות את אותו מבנה מכל צד.

הכול לבנים אפויות. לבנים גדולות נושאות את המשקל, ולבנים קטנות, בקבוצות של שתיים עד חמש, יוצרות את הקישוט: קליעת סל, לוח דמקה, רוזטות ושורות של “פנינים” מלבנים. מתחת לכיפה עוברת גלריה של פתחים מקושתים קטנים שמקלה על הקירות ומכניסה אור יום. מכיוון שהלבנים עומדות בעומקים שונים, הדוגמה זזה עם תנועת השמש: שטוחה בצהריים, עמוקה ומרקמית באור הנמוך של הבוקר ושל סוף אחר הצהריים.

לפני שצבאו של ג'ינגיס חאן כבש את בוכרה ב-1220, שיטפונות כבר כיסו את המאוזוליאום בבוץ ובחול, ובית הקברות סביבו המשיך לגדול בשכבות עד שהסתיר כמעט שליש מגובהו. כך מבנה לבנים מהמאה ה-10 עבר את המאות במצב כל כך טוב.

הארכאולוג ואסילי ויאטקין חפר אותו ב-1926-1928, והשיקום הגדול נעשה ב-1937-1939. באותן שנים פונה בית הקברות הישן והאדמה הפכה לפארק המרכזי של העיר. היום המאוזוליאום עומד בקצה שדרה של ערוגות, עם בריכה משוחזרת מדרום-מזרח, שבה הקירות נראים במים בבוקר שקט. בפארק יש גם מתקני שעשועים וגלגל ענק, ולכן משפחות עם ילדים מוצאות בו מקום קל לנוח בין המוזיאונים.

האגדה מספרת שאיסמעיל סמאני, שבבוכרה זוכרים אותו בשם חזרת סולטן, המשיך לשלוט אחרי מותו. אנשים החליקו בקשות כתובות לפתח בצד הדרומי של הקבר וחיכו שתשובה תופיע בצד הצפוני. זה סיפור, כמובן; מה שנכון הוא שאנשים באו לקבר הזה במשך מאות שנים, והוא היה מקום חי, לא חורבה.

מדריכים מספרים גם שאנשי ג'ינגיס חאן עברו על פניו כי הוא אבד בין הקברים, ושהבונים ערבבו חלב גמלים וחלמון ביצה בטיט כדי שיחזיק מעמד. הראשון הוא אגדה שנשענת על עובדה אמיתית, הסחף ובית הקברות. השני הוא פולקלור טהור. על ארבעים חרוזי הלבנים ועל סיפור ארבעים הרוחות ראו את אגדות בוכרה שלנו.

כמה דקות הליכה מהמאוזוליאום, בקצה הפארק, עומד מבנה לבנים ארוך עם כיפה מחודדת. לפי האגדה, הנביא איוב (איוב) היכה כאן באדמה במטהו ומעיין עלה; השם פירושו “מעיין איוב”.

החדר העתיק ביותר חוזר למאה ה-12. כתובת משנת 1379-1380 מייחסת לטימור את החדר הגדול עם הכיפה, והכיפה החרוטית, נפוצה בחורזם ונדירה בבוכרה, מיוחסת לאמנים מחורזם. המבנה מודד כ-19 על 26 מטרים, עם ארבעה חדרים בשורה ממערב למזרח, כל אחד תחת כיפה משלו. בפנים מוזיאון של אספקת המים של בוכרה: תעלות, בריכות ואיך עיר במדבר דאגה למים.

חזרו מזרחה לכיוון הארק, ובקצה כיכר הריגיסטן תגיעו לבולו חאוז. המסגד והבריכה המתומנת שלפניו מתוארכים ל-1712. זה היה מסגד יום השישי של האמירים: בימי חג פרשו שטיחים לאורך הכיכר משער הארק ועד דלתו. בבריכה היו מים לרחצה טקסית ולאנשי השכונה.

בולו חאוז הוא עדיין מסגד פעיל, ובימי שישי בצהריים הוא עמוס מתפללים. בימים אחרים ובשעות אחרות אפשר לעמוד באיוואן ולהסתכל על המים.

האיוואן שכולם מצלמים צעיר ממסגד בשתי מאות. ב-1917 הוסיף אותו המאסטר שירין מוראדוב משלושה צדדים, יחד עם הצריח הקטן. גגו נשען על עשרים עמודי עץ דקים, בגובה 12 מטרים, עם קפיטלים מגולפים וצבועים בצורת נטיפים, והמרפסת מודדת 42 על 10 מטרים. הביטו למעלה: גם התקרה בין הקורות מגולפת וצבועה.

בבוכרה אוהבים לקרוא לבולו חאוז מסגד ארבעים העמודים. ספרו אותם ותמצאו עשרים; הביטוי אומר שעשרים האחרים עומדים הפוכים בבריכה. הצריח לצד הבריכה, גם הוא מ-1917, מעוטר בפסים של לבנים ושל אריחים מזוגגים כחולים.

מול בולו חאוז מתנשאים הקירות המשופעים של הארק, מבצר שליטי בוכרה במשך יותר מאלף שנה, עם חצר הכס שבה הוכתרו האמירים. את סיפורו, כולל האגדות, אנחנו מספרים במדריך שלנו לארק של בוכרה.

בכיכר שביניהם עומד מגדל מים ממסגרת פלדה שתכנן המהנדס ולדימיר שוחוב ונבנה ב-1929. הוא כבר אינו מחזיק מים; הוא שוחזר, עם בתי קפה בקומות התחתונות וקומת תצפית בראשו. משם רואים את בולו חאוז ואת הבריכה שלו מלמעלה, את הארק לצדכם ואת כיפות המרכז העתיק מעבר לו.