בסביבות בוכרה: טיולי יום לארמון האמיר, לבהאא א-דין, לצ'ור-בכר, לגיז'דובן ולפייקנד

השם הוא בטג'יקית „כוכב כמו הירח“. אגדת הכבשים שייכת למחצית השנייה של המאה ה-19 ולאמיר נסרוללה חאן, שארמונו לא שרד. המבנה שאתם רואים נבנה ב-1912-1918 עבור מוחמד עלים חאן, האמיר האחרון של בוכרה, ומהנדסים רוסים עבדו בחצרו לצד בעלי מלאכה מקומיים. אגדה אחרת מספרת שהקדיש אותו לאשתו סיטורה וקרא לו על שמה.

מבחוץ הוא נראה כמו וילה אירופית. מבפנים הוא בוכרי עד היסוד. הארמון מחולק לחלק של גברים ולחלק של נשים, וגולת הכותרת שלו היא האולם הלבן: טיח גאנץ' מגולף על גבי מראות, מעשה ידיו של האומן שירין מורדוב, ואף דוגמה בו לא חוזרת. מ-1927 הארמון הוא מוזיאון: חרסינה סינית ויפנית, תכשיטים בוכריים, סוזאני וחלוקים רקומי זהב, ובביתן מתומן נפרד, בגדים של תושבי בוכרה מלפני מאה שנה.

האומנים שבנו אותו, האולם הלבן ואוספי המוזיאון מתוארים במדריך שלנו על סיטוראי מוחי-חוסה.

כדי לראות איפה גרו האמירים בשאר השנה, התחילו בעיר בארק של בוכרה, המבצר שממנו שלטו עד 1920.

כ-10 ק״מ צפון-מזרחית לעיר, בקסרי עריפאן, נמצא קברו של בהאא א-דין נקשבנד (1318-1389), המורה הסופי שהשאיר את שמו לצו הנקשבנדי. המתחם צמח סביב קברו לאורך מאות שנים. המבנה הגדול ביותר, החנקה לכינוסים סופיים, נבנה בימי עבד אל-עזיז חאן ב-1544-1545; הצריח הקטן מלבני לבנים הוא מ-1885. שני מסגדים, מדרסה קטנה ודחמאי שאחון, בית הקברות של שליטי בוכרה, משלימים אותו, ומאז 2004 מוזיאון מספר את סיפורו של הצו.

מ-2023 המתחם הוא חלק מאתר המורשת העולמית של UNESCO „דרכי המשי: מסדרון זרפשאן-קרקום“. הוא נשאר מקום של יראת כבוד שמשפחות עדיין באות להתפלל בו, ולכן כסו כתפיים וברכיים, ונשים מתבקשות להביא צעיף. הסיפור על האופן שבו בהאא א-דין הצעיר מצא את מורו נמצא באגדות בוכרה שלנו, ומסלול שבעת המורים הסופיים הקבורים סביב האוואזיס נמצא במדריך על זיארת באוזבקיסטן.

הסיור שלנו בן יומיים, שבעת הקדושים של בוכרה, מבקר בכל שבעת המקדשים לפי הסדר המסורתי, מגיז'דובן ועד המתחם הזה.

כ-5 ק״מ מערבית לבוכרה, בכפר סומיטן, צ'ור-בכר נראה כמו עיירה קטנה שאיש לא גר בה. במקום רחובות יש חצרות מוקפות חומה. כל אחת הייתה שייכת למשפחה אחת, ובתוכן קבריה, רבים מהם מתחת לכיפות. מדריכים קוראים לו לא פעם עיר המתים.

הכול התחיל בקבר אחד. אבו-בכר-סעיד, שמת ב-970-971, היה אחד מארבעה אנשים בשם אבו בכר, ו„צ'ור“ פירושו „ארבעה“. ב-1559 ייסד השליט השייבאני עבדאללה חאן השני מתחם זיכרון מעל מקום קבורתו: מסגד, מדרסה וחנקה סביב חצר גדולה. ב-1890 נוסף צריח. צ'ור-בכר הצטרף לאותה רשימת UNESCO ב-2023. הוא שקט, מוצל ורק לעתים רחוקות עמוס, בניגוד לבהאא א-דין, שנמצא כמה קילומטרים משם.

גיז'דובן נמצאת כ-40-45 ק״מ צפון-מזרחית לבוכרה, והיא עיר עובדת ולא מוזיאון. יש שתי סיבות לבוא אליה. הראשונה היא מתחם עבד אל-ח'אליק גיז'דובני, מורה סופי מהמאה ה-12 שנחשב לראשון משבעת הפירים של בוכרה. ליד קברו עומדת מדרסה שבנה אולוג בק ב-1433, השלישית והאחרונה מבין המדרסות שלו אחרי סמרקנד ובוכרה, קטנה ופשוטה מהשתיים האחרות, עם לבנים מזוגגות בכחול ובטורקיז בחזיתה.

השנייה היא הקרמיקה. לגיז'דובן אסכולת קדרות משלה, ידועה בעיטורי פרחים המשולבים בדוגמאות גאומטריות. בסדנה של המשפחה המפורסמת ביותר בעיר עובד הדור השישי של הקדרים, והמוזיאון שלהם מציג קרמיקה ממרכזים רבים במרכז אסיה. אפשר לראות את כל התהליך, מהחימר ועד הכבשן.

אנחנו מארגנים את זה כיציאה נפרדת מבוכרה, „גיז'דובן: סדנת קרמיקה וארוחת צהריים“, עם רכב ומדריך. כדאי לנסוע גם בשביל הארוחה: העיר ידועה בכל האזור בדג המטוגן ובשישליק שלה. עוד על בחירת קרמיקה במדריך שלנו מה לקנות באוזבקיסטן.

נוראטה נמצאת כ-175 ק״מ מבוכרה בדרך: רחוק מדי לטיול יום, אבל עצירה טבעית בדרך לסמרקנד. יש בה מעיין קדוש מלא דגים, מסגד מתחת לכיפה בגובה 16 מטר ומסורת של מבצר הקשורה באלכסנדר מוקדון. כ-60 ק״מ צפונה משם נמצאים מחנות היורטות ליד אגם איידרקול. קראו את המדריך לנוראטה שלנו ואת לילה ביורטה באיידרקול, או הוסיפו לילה עם משפחה בהרים באמצעות ההרחבה הרי נוראטאו שלנו.