ליאבי חאוז וצ'ור מינור: כיכר הבריכה של בוכרה ובית השער עם ארבעת המגדלים

חאוז הוא בריכה מצופה אבן, ובמשך מאות שנים בוכרה חיה מהן. עשרות בריכות כאלה היו פזורות ברחבי העיר העתיקה, התמלאו מתעלות שניזונו מנהר זרפשן, והיו מקור המים העיקרי של העיר. בשנות ה-1920 וה-1930 רובן נוקזו ומולאו באדמה. ליאבי חאוז שרדה בזכות המבנים שסביבה.

היא נחפרה בסביבות 1620 עבור נאדיר דיוואן-בגי, וזיר ודודו של אימאם קולי חאן, ששלט בבוכרה מ-1611 עד 1642. מידות הבריכה כ-46 על 36 מטרים, ועומקה עד 5 מטרים. דפנותיה הן מדרגות של אבן גיר צהבהבה שיורדות אל המים. המים הגיעו מתעלת שהרוד, ולא היה פתח יציאה.

גם לבריכה הזאת הייתה תקופה יבשה. בתקופה הסובייטית רוקנו אותה והשתמשו בה כמגרש ספורט. ואז, בשנות ה-1950, פרצה שריפה במכולת סמוכה, ובתעלה לא היו מספיק מים כדי לכבות אותה. הבריכה מולאה מחדש, ובסוף העשור הונחו סביבה צינור ומזרקה פשוטה.

הצד הצפוני של הכיכר הוא מבנה לבנים ארוך אחד, עתיק מהבריכה בחצי מאה. מדרסת קוקלדש נבנתה ב-1568-1569 בימי עבדאללה חאן השני, בכספו של קולבאבא קוקלדש, נכבד בחצרו. זהו המבנה העתיק ביותר בכיכר והמדרסה הגדולה ביותר בבוכרה: כ-80 על 60 מטרים, עם 160 חדרים לתלמידים בשתי קומות סביב החצר.

הלכו לאורך הצד החיצוני והביטו בקומת הקרקע. החדרים החיצוניים הושכרו לחנוונים של העיר, כך שהמדרסה פרנסה את עצמה בזמן שתלמידיה למדו בפנים. היום חלק מהמבנה שייך למוזיאון-השמורה הממלכתי של בוכרה.

שני המבנים שניצבים זה מול זה משני צדי המים נושאים שניהם את שם הווזיר. בצד המערבי עומדת הח'אנקה שלו מ-1619-1620, אכסניה מכוסת כיפה לסופים. האולם הראשי שלה, ריבוע שצלעו כ-11 מטרים, נבנה לזיכר, הזמרה הסופית, והאקוסטיקה בו עדיין טובה.

בצד המזרחי עומדת המדרסה מ-1622, שנועדה להיות קרוואנסראי. מספרים שבטקס הפתיחה אימאם קולי חאן קרא לה מדרסה נאה, ואת מילתו של חאן אי אפשר היה להשיב. נאדיר הוסיף שער, מגדלי פינה וקומה נוספת של חדרים, והמבנה אכן נעשה מדרסה.

עמדו מול השער הזה והביטו למעלה. שני סימורגים, הציפורים דמויות עוף החול מהאגדה הפרסית, עפים לעבר שמש עם פני אדם, וכל אחד נושא אייל לבן בטפריו. יצורים חיים נדירים בעיטורי האריחים של מדרסות מרכז אסיה. בסמרקנד, מדרסת שיר דור, שהחלו לבנות ב-1619, מציגה טיגריסים הרודפים אחרי איילים מתחת לשמש עם פנים; ראו ריגיסטן בסמרקנד. חזרו בשקיעה, כשהאור הנמוך נופל על השער.

ביום ליאבי חאוז הוא צומת: כיפות המסחר מתחילות כמה צעדים מערבה, וההליכה לפוי קליאן היא כ-500 מטרים. אחרי רדת החשכה הוא הופך לסלון של העיר. בתי תה ומסעדות מעמידים את שולחנותיהם לאורך המים, משפחות יוצאות לטייל, ואורות המדרסות משתקפים בבריכה.

הזמינו תה ירוק ופלוב בגרסה של בוכרה, מתוק יותר, עם פירות יבשים. עוד על מה לטעום ואיפה לקנות במדריך שלנו לבזארים של אוזבקיסטן; כיפות בוכרה נמצאות ברשימה הזאת. לערב סביב שולחן ביתי במקום בית תה, אנחנו מארגנים ארוחת ערב עם משפחה מקומית.

מליאבי חאוז הולכים כעשר דקות צפונה-מזרחה דרך סמטאות מגורים; הסמטאות עצמן הן חצי מהסיבה ללכת. ואז אחת מהן נפתחת לכיכר קטנה, והנה הוא: מבנה לבנים קומפקטי עם ארבעה מגדלים, שכל אחד מהם מוכתר בכיפה כחולה.

צ'ור מינור פירושו „ארבעה צריחים“, אבל המגדלים אינם צריחים: איש מעולם לא קרא מהם לתפילה. המבנה הושלם ב-1807 על ידי ח'ליף ניאז-קול, תושב בוכרה עשיר ממוצא טורקמני, כבית השער למדרסה שלו. המדרסה נעלמה; בית השער נשאר. למטה היה אולם הכניסה, ולמעלה ספרייה מתחת לכיפה שטוחה. מגדל אחד מכיל את גרם המדרגות, ושלושת האחרים שימשו מחסנים.

למה ארבעה מגדלים, ולמה כל אחד מעוטר אחרת? איש אינו יודע בוודאות, ולכל מדריך יש גרסה אהובה. אחת אומרת שארבעת המגדלים מסמלים ארבע דתות עולם, והמבקרים מחפשים בעיטורים צלב, דג וגלגל תפילה. אחרת אומרת שהם מסמלים ארבע שושלות של בוכרה. שלישית אומרת שניאז-קול פשוט רצה להראות שכל בני האדם חיים תחת שמיים אחד. רבים רואים בו גם הד לצ'רמינאר שבהיידראבאד, בהודו, עם ארבעת מגדליו. כל אלה פרשנויות, לא היסטוריה.

ב-1995 קרס המגדל הדרום-מזרחי, וב-1997 הוא נבנה מחדש בתמיכת UNESCO. היום פועלת בפנים חנות של מלאכת יד ומזכרות, ותמורת תשלום קטן אפשר בדרך כלל לעלות לגג ולעמוד ממש ליד הכיפות.