מלאכות אוזבקיות בעץ, במתכת ובזהב: גילוף בחיווה, נחושת בבוכרה, סכיני צ'וסט

ב-1945 הכינו שני מגלפי עץ מחיווה דלתות כפולות מגולפות לבית האופרה החדש בטשקנט, תיאטרון עלישר נאוואי. המבוגר שבהם, אטה פלוואנוב, היה בן 78; הוא למד את המלאכה מאביו ומסבו וחי מעבר לגיל מאה. המלאכה שנשא עדיין חיה בבתי המלאכה של איצ'אן קלעה.

לקרמיקה, למשי ולסוזאני יש מאמרים משלהם באתר שלנו. המאמר הזה עוסק בחומרים הקשים יותר ובחוטים העדינים יותר: עץ מגולף בחיווה ובקוקנד, נחושת מרוקעת ופלדה מחושלת בבוכרה, הסכינים של צ'וסט, רקמת הזהב של בוכרה וציור המיניאטורות. לכל מלאכה: במה להתבונן, מה פירוש השמות, והיכן אפשר לצפות באומן בעבודתו.

עץ מגולף: העמודים והדלתות של חיווה

חיווה עומדת על עמודי עץ. למסגד ג'ומה באיצ'אן קלעה, שנבנה מחדש ב-1788, יש גג שטוח על 212 עמודי עץ ב-17 שורות, שגולפו בתקופות שונות וכל אחד מהם שונה. הסתובבו בארמונות ותראו את אותה עבודה בחוץ: עמודים דקים שנושאים את המרפסות הפתוחות, האייוונים, ודלתות כפולות כבדות מכוסות גילופים.

האסכולה של חיווה ידועה באיילנמה איסלימי, דוגמאות צמחיות ספירליות: גבעולים שמתפתלים זה סביב זה, נצרים עם פרחים ועלים, רוזטות, ממוסגרים ברצועות צרות של גאומטריה פשוטה. האומנים נתנו למוטיבים שמות כמו אולמה גולי, פריחת התפוח. הם עבדו בגוג'ום, בוקיצה מקומית קשה, ובעץ דולב, ולא ציפו אותו בלכה: דלתות ועמודים נמשחו בשמן צמחי לא מזוקק, שמבליט את סיבי העץ ועוזר לו להחזיק מעמד.

מגלפי עץ עדיין עובדים בתוך איצ'אן קלעה, ובתי המלאכה שלהם משמשים גם בתי ספר שבהם שוליות לומדים לשרטט, לגלף ולגמור דוגמה. בעמק פרגנה נושאת קוקנד את התואר עיר מלאכה עולמית בגילוף בעץ, שהעניקה לה מועצת המלאכות העולמית ב-2019. איך להבחין בין חלקי בניין מוסבר באיך לקרוא את האדריכלות האוזבקית.

נחושת מרוקעת: הסגנון השקט של בוכרה

בוכרה הייתה אחד המרכזים העיקריים של נחושת ופליז מעוטרים מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. כד אחד עבר דרך שלוש מלאכות: נחשתים עיצבו את הגוף וציפו את פנימו בבדיל, יוצקים יצרו את הידית, הזרבובית והצירים, והמרקע עיטר את הפריט הגמור בפטיש ובמקבות עדינות.

את העבודה הבוכרית מזהים לפי האיפוק שלה: צורות קלאסיות ומאוזנות, מוטיבים צמחיים גדולים ורגועים יותר מאשר בערים אחרות, ושורות של קליגרפיה החבויות בין העלים. בחיווה הייתה אסכולה דומה; זו של קוקנד הייתה חופשית יותר ומדויקת פחות. כדים למים ולתה, מגשים וקערות היו פריטי היומיום.

היום עובדים המרקעים בחנויות קטנות סביב כיפות המסחר של בוכרה. עצרו והתבוננו: צלחת מקבלת את הדוגמה שלה מכה אחר מכה. כיפת הצורפים, טוקי זרגרון, שנבנתה ב-1570, מזכירה כמה עתיקה המלאכה הזאת בעיר.

פלדה: הנפחים של בוכרה והסכינים של צ'וסט

בכיפת המסחר טלפק פורושון בבוכרה אפשר לצפות בחישול סכינים בבית המלאכה של נפח הסמוך לה. חפשו את המספריים בצורת ציפור של נפחי בוכרה: פתחו אותם, והמקור הופך לשני הלהבים.

עם זאת, הסכין האוזבקית המפורסמת ביותר באה מצ'וסט שבמחוז נמנגן, בעמק פרגנה. לפיצ'וק להב ישר ורחב וידית מקרן או מעצם, לפעמים משובצת; סכין משובחת במיוחד נקראת גולדור פיצ'וק, הסכין המעוטרת. על כל להב מצ'וסט מוטבעת חותמת העיר, ורובע הנפחים הישן שלה עדיין נקרא סוזנגרון. שהריחאן שליד אנדיג'ן היא עיר הסכינים השנייה של העמק, עם שושלות משפחתיות של יצרני סכינים ובתי מלאכה שאפשר לבקר בהם.

בבית אוזבקי סכין היא יותר מכלי עבודה: שומרים אותה כקמע שמגן על הבית. שמרו את שלכם בנדן, נגבו אותה עד שתתייבש, וארזו כל להב במזוודה שנשלחת לבטן המטוס. ערי העמק מופיעות במדריך אנדיג'ן ונמנגן שלנו.

רקמת זהב: הזרדוזי של בוכרה

זרדוזי פירושו „תפירה בזהב“. באמירות זו הייתה אמנות חצר, ובניגוד לרקמת המשי עסקו בה רק גברים; באמצע המאה ה-19 עבדו באמירות בוכרה כ-350 רוקמי זהב, רבים מהם בבתי מלאכה בארק. היום נשים עושות את רוב העבודה.

יש שתי טכניקות עיקריות. בזמינדוזי חוט הזהב מכסה את כל הרקע. בגולדוזי המוטיב נגזר לפי שבלונה, מוצמד לקטיפה המתוחה ומכוסה בחוט זהב, כך שהדוגמה בולטת על רקע הבד. האומנים מכירים יותר משלושים תפרים. בשנות ה-30 אוחדו בתי המלאכה לארטלים, וב-1960 למפעל רקמת הזהב של בוכרה. את מסך תיאטרון נאוואי בטשקנט רקמו אומני בוכרה.

כדי לראות את הגלימות של האמיר עצמו, לכו למוזיאון בארמון הקיץ סיטוראי מוהי-חאסה מחוץ לבוכרה; ראו טיולי יום סביב בוכרה. כובעים, תיקים ולוחות קטנים נמכרים בעיר העתיקה.

ציור מיניאטורות: מהראת לבוכרה

ציור הספרים הגיע לערים האלה מהחצר הטימורית. בהראת עמד כמולידין בהזאד בראש בית המלאכה המלכותי מ-1486 בימי הסולטן חוסיין באיקרה, והמשורר עלישר נאוואי היה הפטרון שלו. במאה ה-16, תחת השייבאנים, הייתה לבוכרה אסכולה משלה, וציירה איירו את שירי התקופה, כמו „חוסרו ושירין“ של האתיפי. המרכז לציוויליזציה האסלאמית בטשקנט הציג מיניאטורות בוכריות מקוריות מאותה מאה, שנקנו בחזרה במכירות פומביות בבריטניה.

היום מיניאטוריסטים בבוכרה מלמדים שוליות וטוחנים בעצמם את צבעיהם ממינרלים ומצמחים, וטחנת הנייר בקוניגיל ליד סמרקנד מוכרת מיניאטורות על נייר מקליפת עץ התות. למשורר שמאחורי רבות מהסצנות האלה יש מאמר משלו: עלישר נאוואי.

קרמיקה, שטיחים ועוד

לקדרות יש מפה שלמה משלה: הטורקיז של רישטן, החומים והירוקים של גיז'דובן, הקובלט של חורזם. קראו את האסכולות של הקרמיקה האוזבקית, ומבוכרה הוסיפו חצי יום של טיול לבית מלאכה לקרמיקה בגיז'דובן עם ארוחת צהריים. המשי נמצא בהאיקט האוזבקי, הרקמה בסוזאני, והסקירה של איזו עיר מייצרת מה נמצאת במדריך שלנו למלאכות המסורתיות של אוזבקיסטן.

איך מבקרים בבתי מלאכה

רוב המלאכות האלה נעשות בבתי מלאכה משפחתיים ובסטודיו קטנים, לא במוזיאונים. האומנים שמחים להראות את עבודתם, אבל הם באמצע העבודה, אז בואו עם מדריך שיכול לתרגם ולשאול את השאלות הנכונות. הסיור שלנו מלאכות בוכרה וסמרקנד, בן 5 ימים, מבקר אצל יצרני נייר, מגלפי עץ, רוקמי זהב, נפחים וקדרים; המדריך דובר את שפתכם וכלול במחיר. טיול שבנוי סביב מלאכות אחרות, כמו גילוף העץ של חיווה או הסכינים של צ'וסט, אפשר לתכנן לפי בקשה.

קנייה בבית מלאכה היא הדרך הפשוטה ביותר לדעת מי יצר פריט. מלאכות חדשות אינן דורשות ניירת לייצוא; על פריטים ישנים תקראו במה לקנות באוזבקיסטן.

בקצרה

• בחיווה מגלפים עץ בדוגמאות צמחיות ספירליות וגומרים אותו בשמן, לא בלכה; מסגד ג'ומה עומד על 212 עמודים מגולפים.
• הנחושת המרוקעת של בוכרה שקטה ומאוזנת; צפו במרקעים סביב כיפות המסחר.
• לפיצ'וק של צ'וסט להב ישר ורחב וחותמת העיר; ארזו סכינים במזוודה שנשלחת לבטן המטוס.
• זרדוזי, רקמת הזהב של בוכרה, הייתה פעם אמנות חצר של גברים; ראו את גלימות האמיר בסיטוראי מוהי-חאסה.
• ציור המיניאטורות הגיע מהראת הטימורית; לבוכרה הייתה אסכולה משלה במאה ה-16.