מלאכות היד המסורתיות של אוזבקיסטן: קרמיקה, שטיחים וסוזאני

העיירה רישטן שבעמק פרגנה מייצרת קרמיקה מזוגגת בכחול-לבן כבר יותר מאלף שנה, מחימר אדום מקומי מיוחד ומזיגוג על בסיס קובלט שנקרא אישקור, שמופק מאפר של צמחי מדבר מקומיים ולא ממינרלים מיובאים — טכניקה שמעניקה לכלי החרס של רישטן כחול עמוק ומיוחד, שאינו זמין לקדרים שעובדים עם זיגוגים מסחריים רגילים. בתי מלאכה משפחתיים שם עדיין שורפים את הכלים בדרך המסורתית, וכמה מהם פתוחים למבקרים.

מסורת קרמיקה גדולה שנייה, שמרכזה ליד בוכרה, ונבדלת מהפלטה הכחולה של רישטן בגוונים חמים יותר של ירוק, צהוב וחום, ובדוגמאות פרחוניות וגאומטריות שמיוחדות לאסכולת גיז'דובן. בית המלאכה של משפחת נרזולאייב שם מעביר את המלאכה כבר שישה דורות, ומפעיל מוזיאון חי לצד הסטודיו.

אריגים רקומים גדולים, שנשים הכינו באופן מסורתי כחלק מנדוניית הכלה, מכוסים בדוגמאות צפופות של פרחים ומוטיבים של שמש, רקומים ביד — סוזאני גדול אחד יכול היה לקחת שנה ויותר, וכמה נשים במשק הבית עבדו עליו לאורך הזמן הזה. הסגנונות האזוריים שונים בבירור: הסוזאני של בוכרה נוטה לרקע כהה וצפוף עם מדליונים פרחוניים גדולים; הסוזאני של נורטה משתמש ברקע שמנת פתוח יותר, עם מוטיבים קלים ומפוזרים יותר.

אריגת השטיחים האוזבקית מתחלקת בין ייצור בבתי מלאכה עירוניים, שהיה מיועד היסטורית למסחר, לבין מסורות אריגה נוודיות כפריות הקשורות לקרקלפקים ולקהילות אחרות, עם צמר מכבשים מקומיים, ובפריטים היקרים יותר — צבעים טבעיים מקליפת רימון, משורש פואה ומקליפת אגוז מלך, ולא צבעים סינתטיים. בוכרה במיוחד הפכה למרכז גדול של סחר שטיחים, ולכן „שטיח בוכרה“ הפך במערב לשם כללי לסגנון, גם אם הרבה פריטים שנמכרו בשם הזה נארגו במקום אחר ורק עברו דרך השווקים של בוכרה.

העיר מרגילן שבעמק פרגנה היא מרכז אריגת האיקט האוזבקית — טכניקת צביעה במיסוך, שבה חוטי המשי נקשרים ונצבעים בדוגמאות לפני האריגה, וכך נוצרים העיצובים הגאומטריים האופייניים עם השוליים המטושטשים, שנקראים כאן אדרס וחאן-אטלס. זה תהליך תובעני מבחינה טכנית: את דוגמת הצבע צריך לחשב ולהחיל על החוטים בדיוק כזה שהיא תסתדר נכון אחרי האריגה — כולו בעין ובניסיון, ולא במדידה של מכונה.