נייר סמרקנד: טחנת מרוס בקוניגיל, מקליפת התות ועד הדף המצוחצח

הנייר הגיע לסוגדיאנה לאורך דרך המשי הרבה לפני שהעיר ייצרה נייר משלה. מכתבים בסוגדית שנכתבו על נייר לסוחרי סמרקנד מתוארכים ל-313. עד המאה ה-8 היה בסמרקנד ענף נייר משלה, בערך באותה תקופה שבה בבגדד.

עד מהרה הפך הנייר למה שהעיר ידועה בו. חודוד אל-עאלם, ספר גאוגרפיה פרסי מהמאה ה-10, מתאר את סמרקנד כמפורסמת בו. במאות שאחר כך החליף הנייר את הפפירוס ואת הקלף בכתבי יד ובמיניאטורות: הוא היה קל יותר, קל יותר לאחסון, ודף מצוחצח שמר על קו הקליגרף חד. במאה ה-15 דירג סימי נישפורי, שכתב לקליגרפים, את סמרקנד לצד דמשק ובגדד בין מרכזי הנייר הגדולים, וזיין אל-עאבדין, סולטן קשמיר, העניק אדמות לאומני נייר מסמרקנד, ובכך הניח את היסוד לענף הנייר של קשמיר.

ייצרו שני סוגים: נייר סמרטוטים לטקסטים דתיים ונייר תות לשימוש יומיומי. עד היום קוראים לו „נייר משי“. הסבר אחד הוא התות, העץ שעליו מזינים את תולעי המשי; הסבר אחר הוא הברק של דף מלוטש היטב, חלק כמשי.

סמרקנד ייצרה נייר עד המאה ה-19. אחר כך הגיע נייר המפעלים, בתי המלאכה לא יכלו להתחרות, והמלאכה דעכה עד ששיטת קליפת התות נשכחה.

שובה התחיל בכנס. ב-1994 דן כנס בינלאומי בבוכרה, ביוזמת אונסק"ו, בנייר סמרקנד, שכבר כמעט שתי מאות שנה לא יוצר בעיר. זריף מוחתרוב, אומן מקוניגיל, קרא ספרים עתיקים ואנציקלופדיות וניסה בביתו כחמש שנים עד שהדפים יצאו כמו שצריך. ב-1996 הקים יחד עם אחיו איסלאם את בית המלאכה מרוס ובנה טחנה שחוזרת על כל המחזור ביד.

מומחים זרים בדקו אחר כך את הנייר במיקרוסקופ והגיעו למסקנה שנייר סמרקנד העתיק שוחזר במלואו. כעשרים איש עובדים היום במרוס. הנייר שלהם משמש לשחזור כתבי יד עתיקים ומוזמן מכל רחבי אוזבקיסטן וגם מחוצה לה.

הכול מתחיל בענפי תות צעירים בני שנה. זה הסדר שבו עובד בית המלאכה:

1. השרייה. הענפים החתוכים שוכבים במים ארבעה ימים.
2. קילוף. הקליפה מוסרת מהעץ.
3. גירוד. סכין מסירה את העור החיצוני הכהה ומשאירה את הקליפה הפנימית הבהירה, הסיב שממנו עשוי הנייר.
4. הרתחה. הקליפה הפנימית רותחת כארבע שעות, עד שהיא מתרככת ומתפרקת לחוטים.

שום דבר לא הולך לפח. שאריות הענפים הופכות למסגרות למיניאטורות ולעבודות סבכה, והשכבה החיצונית הקשה הופכת לקרטון.

לכו סביב אל הנחל לפני שתיכנסו פנימה. צ'רחפלק, גלגל מים מעץ, מסובב בול עץ עבה השוכב לאורך התעלה. חישורים על הבול תופסים מוטות עץ ארוכים שמסתובבים דרך פתחים בקיר בית המלאכה. בפנים, יתדות עץ בקצות המוטות עולות ויורדות לתוך אגנים קטנים מעץ, ושם נכתשת הקליפה המבושלת לעיסה.

הכתישה נמשכת שמונה עד עשר שעות, בזמן שעובד מערבב את המסה במקל עץ. לא מוסיפים כימיקלים ולא חומרי קשירה: רק סיבים ומים. ייתכן שכוח מים כתש עיסת נייר בסמרקנד כבר במאה ה-8, ולכן זו אחת המכונות העתיקות ביותר של המלאכה.

העיסה נכנסת לגיגית מים ומעורבבת. האומן טובל מסגרת עם רשת דקה, מרים אותה ישר ומניח למים לטפטף: הסיבים שוקעים ונשזרים לדף. זה הרגע שהמבקרים עוקבים אחריו הכי בתשומת לב, והשלב שאפשר לנסות בעצמכם.

הדפים הרטובים נערמים מתחת ללוח עץ שמעמיסים עליו אבנים כדי לסחוט את המים האחרונים, ואז מודבקים ללוח או לזכוכית להתייבשות: כמה שעות בקיץ, כמעט יום שלם בחורף.

אחר כך בא הגימור שהפך את נייר סמרקנד למפורסם. כל דף מולטש משני הצדדים שעתיים עד שלוש באבן חלקה כמו אגת, בצדף ים או בחתיכת קרן. הליטוש סוגר את פני השטח, כך שהדיו נשאר עליהם ולא נמרח, ונותן לנייר את הברק הרך שלו. מרוס מייצרת 100-120 דפים ביום, בגדלים, בעוביים ובצבעים שונים.

הנייר המוגמר בצבע שנהב חם, כי הוא לעולם לא מולבן. הוא חזק, אפשר לכתוב עליו משני הצדדים ומרשרש כשמנערים אותו. דף רגיל מחזיק כארבעים שנה באחסון; נייר סמרקנד נעשה כך שיחזיק כארבע מאות.

מרוס היא יותר מבית מלאכה. החצר שלה היא פארק קטן של עצים ומים זורמים על נחל סיאב, ואחרי הסיור אפשר לשבת בבית התה שליד הנהר, שם מגישים לאורחים פלוב סמרקנדי ופירות מקומיים.

קוניגיל הייתה זמן רב כפר של אומנויות; את שמה מסבירים בדרך כלל כ„מכרה חרס“. ליד בית המלאכה לנייר יש סטודיו לקדרות שבו אפשר לנסות את אובניים, והכפר מייצר שמן פשתן, אז שאלו על בישול פלוב בו. זה מתאים היטב לילדים: הם עוקבים אחרי כל שלב ויכולים לקחת הביתה דף שהכינו בעצמם.

החנות מוכרת את מה שהטחנה מייצרת: מחברות כרוכות בסגנון הלאומי, גלויות, מיניאטורות מצוירות על נייר סמרקנד, תיקים, בובות ואפילו שמלות מנייר. נייר שוקל כמעט כלום ולא נשבר, ולכן זו האומנות הקלה ביותר להביא הביתה, לצד קערה מרישטן. עוד רעיונות, ואיפה למצוא אותם, תמצאו במה לקנות באוזבקיסטן.

התות מקשר את קוניגיל לאומנות אחרת. עליו מאכילים את תולעי המשי שהגולמים שלהן הופכים לאיקט בעמק פרגנה, הסיפור שאנחנו מספרים במשי מרגילן. בסמרקנד עצמה אפשר לראות איך מייצרים מוצרי משי בבית מלאכה למשי.

קוניגיל משתלבת הכי טוב ביום השלישי בסמרקנד, אחרי שראיתם את הריגיסטן ואת המאוזוליאומים המצופים אריחים ואתם רוצים בוקר איטי יותר. שלבו אותה עם מצפה הכוכבים של אולוג בג, כמו בתוכנית שלנו סמרקנד ב-1, 2 או 3 ימים.

סיור סמרקנד דיסקברי הפרטי שלנו כולל ביום אחד, עם מדריך ורכב, את מצפה הכוכבים, את טחנת הנייר בקוניגיל, את מאוזוליאום דניאל הקדוש ואת מוזיאון אפרסיאב. סדנת הכנת נייר במרוס מסודרת לפי בקשה: ספרו לנו בהזמנה.

כדי לבלות טיול שלם עם בעלי המלאכה, ראו את הסיור שלנו בן חמישה ימים אומנויות בוכרה וסמרקנד: מפגש הכנת נייר במרוס הוא חלק מהתוכנית.

• איפה: הכפר קוניגיל, כ-13 ק"מ מסמרקנד, על נחל סיאב. צריך רכב או מונית.
• כמה זמן: כשעה וחצי במקום, חצי יום עם הנסיעה; יותר עם סדנה או ארוחת צהריים בבית התה.
• מתי: האביב והסתיו נעימים ביותר; בקיץ בואו בבוקר, לפני החום.
• ביקור: מרוס היא טחנה פעילה, ולכן אנחנו מתאמים את השעה מראש. שאלו לפני שאתם מצלמים את בעלי המלאכה, והביאו מעט מזומן בסום לקניות קטנות; ראו כרטיסים, מזומן וטיפים.