המזרן בתא הרכבת

בתחנת טשקנט-יוז'ני, בסביבות תשע ביום שישי בלילה, מזהים מיד את האנשים שלכם: מזרני יוגה מגולגלים שבולטים מהתרמילים. באותו בוקר אותם אנשים ישבו בישיבות וענו למיילים שסומנו „דחוף“. עד שבע ביום שני בבוקר הם יחזרו לאותו רציף בדיוק. בסוליות הנעליים יהיה חול מהקיזילקום. ותהיה תחושה מוזרה שעבר שבוע, ולא יומיים.

לא צריך לזה יום חופש. צריך כרטיס לרכבת הלילה.

ארבע־עשרה שעות שבהן אף אחד לא מצפה מכם לכלום

בדרך כלל רכבת היא משהו שסובלים בדרך לחופשה. כאן היא החופשה, חלק ראשון. אין בתא חדר ישיבות, אף אחד לא מכניס את הראש „לשנייה“, ובחוץ כבר מזמן חשוך, כך שגם אין על מה להסתכל. מה שנשאר זה קצב הגלגלים, תה בכוס זכוכית, והאנשים שאיתם תשבו על דיונת חול בשקט מוחלט בעוד יומיים.

הקבוצה מביאה ארוחת ערב משלה לדרך – יש שקונים ברכבת, יש שאורזים מהבית. זה הדבר היחיד שצריך לחשוב עליו לפני שבת.

שבת: עיר שאפשר לחצות מהר יותר מאשר לשבת בפקק

הרכבת מגיעה לחיווה בסביבות אחת־עשרה. את הקבוצה פוגשים בתחנה, לוקחים למלון, ועד השעה אחת כבר אוכלים ארוחת צהריים בעיר העתיקה.

את איצ'אן קלעה בדרך כלל מתארים במידות ובתאריכים. אבל הדבר הראשון שבאמת שמים לב אליו שונה: כאן לא צריך תחבורה. כל מה שבתוך חומות המבצר קרוב זה לזה. בשלוש שעות עם מדריך הקבוצה הולכת לקלטה מינור, לקוניה ארק, לצריח איסלאם חוג'ה ולמדרסה של מוחמד אמין חאן – ברגל, כל הדרך. בטיול סוף שבוע רגיל זה בדרך כלל הרגע שבו מישהו אומר „טוב, חוזרים לאוטובוס“. כאן המשפט הזה פשוט לא עולה.

בחמש וחצי הקבוצה יוצאת מהעיר. עשרים דקות אחר כך העיר נגמרת והמדבר מתחיל. תרגול הערב מתקיים ממש שם, כשהשמש שוקעת. אחר כך ארוחת ערב בחזרה בחיווה, וזמן חופשי – אם כי רוב האנשים מבלים אותו בשינה.

ראשון: התרגול מתחיל בחושך

בשש בבוקר מרפסת המלון עדיין חשוכה. בסוף אוקטובר השמש מעל חורזם עולה בסביבות שבע ורבע. לכן תרגול הבוקר מתוזמן להתחיל לפני הזריחה ולהסתיים בדיוק כשהאור מגיע לחומות העיר העתיקה. כמעט אף תייר לא רואה את הזריחה הזאת – כל השאר עוד ישנים בשעה הזאת.

אחרי ארוחת הבוקר הקבוצה נוסעת אל מדבר קיזילקום, כמאה קילומטרים, לאיאז קלעה. המבצר הזה נבנה לפני יותר מאלפיים שנה על הגבול בין הנווה למדבר. הדרך הטובה ביותר להבין אותו היא לטפס על הגבעה ברגל ולראות ממה הוא בעצם הגן: חול לכל כיוון. ארוחת הצהריים במחנה יורטות. אפשר לרכוב על גמלים בתוספת תשלום, אבל זה לגמרי לא חובה.

עד ארבע אחר הצהריים הקבוצה חוזרת לתחנה. הרכבת יוצאת לטשקנט.

יום שני, 07:00

הרכבת מגיעה לטשקנט מוקדם מספיק כדי שכולם יספיקו להגיע הביתה לפני תחילת יום העבודה. אם להיות כנים, זה לא באמת „סוף שבוע שנגמר ביום ראשון“ – זה „משישי בערב עד שני בבוקר“. רכבות הלילה, בשני הכיוונים, מחזירות לסוף השבוע את הלילה שאחרת היה הולך לאיבוד.

המדריכה שלימדה את עצמה לא למהר

הניסוי של דיאנה סמדינובה עצמה התחיל באוגוסט 2018, עם מדיטציית Heartfulness. לדבריה, התרגול שינה אותה – ואת חייה יחד איתה. מה שהתחיל כעניין אישי הוא היום המקצוע שלה. דיאנה היא מאמנת מוסמכת למדיטציית Heartfulness ומורה ליוגה. היא למדה באשרם כנהא שאנטי ונם ליד היידרבאד, המרכז הראשי של התנועה, והשתתפה בריטריטים בהודו. ההסמכות הבסיסיות שלה הן RYT-200 הבינלאומית (IHYTP) וקורס הכשרת המורים YTTC-100 ב-Yogaschool.

אבל תעודה אחת במיוחד מספרת יותר על האופן שבו דיאנה תוביל את הקבוצה בחיווה. פדרציית היוגה העניקה לה תעודה ביוגה לנשים בהיריון. רוב המדריכים רגילים לתלמידים שרוצים ללכת רחוק יותר, עמוק יותר, חזק יותר. דיאנה עובדת גם עם אנשים שבדיוק לא יכולים. בתרגול כזה אין שום משמעות לדחוף מתיחה עד הקצה; מה שחשוב הוא לדעת בדיוק איפה לעצור. מי שנוסעים לחיווה אינם יוגים ותיקים – הם אנשים שיוצאים משבוע עבודה עם כתפיים תפוסות, וחלקם יפרשו מזרן בפעם הראשונה בחייהם. זה בדיוק סוג המדריכה שהם צריכים.

גם תרגול בשקיעה הוא שטח מוכר לה. בספטמבר הנחתה דיאנה מפגש ערב Yoga Sunset במרפסת קניון ריביירה, עם קערות שירה. הגיעו כל כך הרבה אנשים שאחר כך היא הודתה לכל אחד מהם בנפרד על כך ש„נתנו אמון בתרגול“. בחיווה זה יהיה אותו רעיון – רק עם שולי המדבר במקום מרפסת עירונית, והרבה פחות אנשים מסביב.

גם ערים עתיקות אינן חדשות לה. בסתיו הזה היא הובילה ריטריט בבוכרה, ובקיץ לקחה קבוצה לאידרקול. היא מארגנת גם ריטריטים לחברות הרחק מהמשרד – בין הלקוחות היו TBC Bank, מרכז החדשנות UENTER, OXYMED (Asklepiy), Rano Eco Village, סוכנות BI Media ו-Safia. היא יודעת בדיוק איך לעבוד עם אנשים שהגיעו ישר משולחן העבודה.

יש אירוניה קטנה בטיול הזה דווקא. דיאנה מספרת שאת שנתיים הראשונות שלה העבירה בקרים, ובכל קיץ עד גיל שבע הייתה אצל סבא וסבתא באיסיק-קול – ילדות ליד מקווי מים גדולים. ובאוקטובר היא תיקח קבוצה למקום שבו הים הקרוב נמצא במרחק מאות קילומטרים של חול. אולי בדיוק בגלל זה היא מבינה שאת שקט המדבר לא צריך למלא בשום דבר.

דיאנה נוסעת לחיווה עם הקבוצה – באותה רכבת, באותו קרון שינה.

ביום שני מישהו בישיבת הבוקר ישאל איך היה סוף השבוע. אפשר לענות בכנות: „אלפיים שנה וזריחה אחת.“ ואפשר פשוט לשתוק. גם את זה חיווה מלמדת.