המודרניזם של טשקנט: הבניינים ברשימת UNESCO ומסלול ליום אחד

ב-5:23 בבוקר, ב-26 באפריל 1966, פקדה את העיר רעידת אדמה שמוקדה ממש מתחת למרכז טשקנט, כמה קילומטרים בודדים בעומק. בתים נמוכים מלבני בוץ קרסו, ואילו מבני ציבור רבים מבטון עמדו. תוכנית אב חדשה הופיעה עוד באותה שנה, והעיר נבנתה מחדש סביב שדרות רחבות, מטרו ומבני ציבור ששילבו בטון עם דוגמאות של מלאכת מרכז אסיה.

אנדרטת „האומץ“ מסמנת את מוקד הרעש. היא נפתחה ב-20 במאי 1976: קובייה של לברדוריט שחור שסדק חוצה אותה, עם התאריך על פאה אחת ולוח שעון על אחרת, וידיו עצורות על 5:23. הפסל היה דמיטרי ריאביצ'ב והאדריכל סביר אדילוב, שם שתפגשו שוב בצ'ורסו.

ב-26 ביולי 2026 ועדת המורשת העולמית, שהתכנסה בבוסאן, רשמה את „האדריכלות המודרניסטית של טשקנט. מודרניות ומסורת במרכז אסיה“. עשרת החלקים הם המוזיאון הממלכתי להיסטוריה, המוזיאון הממלכתי לאמנויות, אולם התערוכות המרכזי של האקדמיה לאמנויות, ארמון הקולנוע על שם עלישר נאוואי, ארמון ידידות העמים, הקרקס הממלכתי, שוק צ'ורסו, תחנת המטרו קוסמונבטלר, בניין המגורים ז'מצ'וג ותנור השמש הגדול כ-45 ק״מ מזרחית לעיר. זו הייתה המועמדות הראשונה של אוזבקיסטן לבדה שהגיעה לרשימה זה 25 שנים; שאר האתרים נמצאים במדריך שלנו לאתרי אוזבקיסטן.

הבזאר בצומת העיר העתיקה בן מאות שנים; הבניין לא. האדריכלים ולדימיר אזימוב וסביר אדילוב תכננו את השוק החדש, שנבנה בעיקר בשנות ה-1980 ונפתח ב-1990: כיפה מרכזית של 86 מטר שמקיפות שבע כיפות קטנות ברוחב של 10 עד 15 מטר. מבנה פלדה רחב מוטות נושא את הכיפה הגדולה, והחיפוי שלה בקרמיקה נמשך עד 1993.

את הרעיון לשים את שווקי טשקנט תחת כיפות מייחסים בדרך כלל לאנדריי קוסינסקי, אדריכל ממוסקבה שהגיע לעזור בבנייה מחדש של העיר ב-1966 ולימד כאן עד 1978. מספרים שהוא נכבש בסרדובה מימי הביניים, בור מים מקומר שלצד הקרוואנסראי רבאט-י מאליק בדרך לבוכרה, מכמה שכיפה מרחיקה את החום. אפשר לעמוד מתחת לסרדובה הזו ביום שאנחנו מתארים במדריך שלנו על הפטרוגליפים של סרמיש ליד נבואי.

בואו בבוקר, כשהבזאר הכי הומה. תחנת המטרו צ'ורסו מעברו השני של הרחוב, שנפתחה ב-1989, נחפרה כבור פתוח דרך כיכר הבזאר. מה לקנות מתחת לכיפה מופיע במדריך שלנו על הבזארים של אוזבקיסטן.

במרחק הליכה קצר מצ'ורסו עומד הקרקס הממלכתי בכיכר ח'אדרה, על הגבול הישן בין העיר העתיקה לחדשה. הוא תוכנן ב-1962 והבנייה נמשכה עד 1976, עם הפסקה בגלל הרעידה. את הכיפה שלו משווים לא פעם לצלחת מעופפת. האדריכל גנריך אלכסנדרוביץ' ויתר על לובי הזכוכית שהיה לרוב הקרקסים הסובייטיים, ועטף את הבניין במסכי שמש כבדים. דלתות האולם לזירה עשויות אגוז וחרוטות בכמה שכבות.

מהקרקס עובר ציר אחד מצפון לדרום עד ארמון ידידות העמים, ושני הבניינים נועדו להיראות זה מזה. הארמון נפתח ב-1981 לפי תכנון של צוות שכלל את יבגני רוזנוב, והוא אולם הקונצרטים הראשי של המדינה, עם כמעט 4,000 מושבים. החזית שואלת את קמרונות הנטיפים של שערים עתיקים, המוקרנס, בעבודת שיש מנורטאו ומגזגן, ובפנים שלושה פסיפסי אבן גדולים. הארמון הופיע גם על שטר ה-100 סום של 1994. אולמותיו נפתחים לקונצרטים ולאירועים, ולכן ברוב הימים מתפעלים ממנו מהכיכר.

הבניין הוותיק ביותר ברשימה קם לפני הרעידה. קולנוע פנורמה ברחוב נאוואי נפתח ב-1964 כקולנוע הראשון במרכז אסיה שנבנה לסרטי מסך רחב. אולמו העגול, תוף של בטון טרומי מחורץ כעמוד דורי, מכיל 2,300 צופים מול מסך מעוקל ברוחב 34 מטר ובגובה 14. רעידת האדמה של 1966 כמעט לא פגעה בו.

בין 1968 ל-1988 אירח את פסטיבל הסרטים הבין-לאומי של טשקנט, וב-1991 נקרא על שם המשורר עלישר נאוואי. באולם הכניסה פועל כיום מוזיאון הקולנוע של אוזבקיסטן.

אילו יכולנו להראות לכם בניין אחד בלבד, זה היה המוזיאון הממלכתי להיסטוריה. הוא נפתח ב-1970 כמוזיאון לנין, בתכנון יבגני רוזנוב וולדימיר שסטופלוב: קובייה מאחורי מסכי שמש גאומטריים מחופים בשיש ורדרד-לבנבן, סורג החלון המגולף של מרכז אסיה שגדל לגודל של חזית. הוא עומד במקום שבו עמד הקרקס של העיר משנת 1914 עד שרעידת האדמה של 1966 הרסה אותו.

המוזיאון נפתח מחדש ב-24 ביולי 2026 אחרי שנתיים של שיפוץ, ואולמותיו עוברים מתקופת האבן ועד ימינו; חפשו את תבליט הבודהה מאלבסטר מפיאז טפה ליד טרמז, האתר שאנחנו מבקרים בו במדריך טרמז שלנו. בסתיו הזה המוזיאון חגג 150 שנה, כפי שכתבנו בחדשות על יום השנה. תכננו שעה וחצי בפנים.

במרחק כמה דקות הליכה נמצא אולם התערוכות המרכזי של האקדמיה לאמנויות, שנפתח ב-1974 בתכנון של רפאל חיירותדינוב עם פרחאד טורסונוב. הארקדה שלו, קשתות מחודדות מקופלות, מזכירה את הפישטאק, שער הכניסה של בנייני מרכז אסיה. האולם נבנה בלי מיזוג אוויר: צל עמוק מתחת לארקדה וקירות כפולים שמאווררים דרך צוהרי גג שומרים על קור בגלריות, שיטה שנלקחה מבתים מסורתיים. זה האולם הראשי של הביאנלה של טשקנט לאמנות עכשווית, שמהדורתה ה-11 נפתחה כאן באוקטובר 2026, כפי שדיווחנו בחדשות הביאנלה.

הולכים דרומה לאורך שדרות רשידוב עד קוסמונבטלר, תחנת המטרו היחידה ברשימה. היא תוכננה בידי סרגו סוטיאגין וסרגיי סוקולוב ונפתחה ב-8 בדצמבר 1984; קירותיה מתגוונים מטורקיז ליד הרצפה לכחול עמוק ליד התקרה, עם כוכבי זכוכית לאורך התקרה כמו שביל החלב ושנים-עשר מדליוני קרמיקה של דמויות מהאסטרונומיה וממסעות החלל, מאולוג בג ועד יורי גגרין וולנטינה טרשקובה. צילום במטרו מותר מאז 2018, ותחנות נוספות ששווה לעצור בהן נמצאות במדריך למטרו של טשקנט.

ליד התחנה עומד ז'מצ'וג, „הפנינה“, בניין מגורים בן 16 קומות מעשה אופליה איידינובה, שנבנה בין 1975 ל-1985 מבטון יצוק. כל כמה קומות שני חצאיו מחוברים במרפסות פתוחות, חצרות משותפות שהורמו לאוויר, כמו שכונת מהלה שהוטתה על צידה. הכינוי בא מחנות תכשיטים בקומת הקרקע והשתרש כל כך שהחליף את הכתובת. כאן גרות משפחות, ולכן מסתכלים מהרחוב.

במרחק הליכה קצר מזרחה, המוזיאון הממלכתי לאמנויות הוא החבר השקט ברשימה. הוא נבנה ב-1974 בתכנון של אי' עבדולוב, א' ניקיפורוב וס' רוזנבלום, קובייה מחופה באלומיניום מאונודייז, מזוגגת בארבעת הצדדים בזכוכית סטביט שנותנת לאולמות אור שווה ורך. ב-2002 חופה החוץ מחדש בדוגמאות של עמודים וקשתות, כך שהעור שאתם רואים מאוחר יותר מהאולמות שמאחוריו.

מסיימים את היום בבניין שאינו ברשימה אך נמצא על כל גלויה. Hotel Uzbekistan נפתח באוקטובר 1974 בכיכר אמיר טימור, 17 קומות שתכננה קבוצה בראשות איליה מרפורט. חזיתו המעוקלת היא פנג'רה ענקית אחת, סורג השמש מבטון של חלונות מרכז אסיה, מוגדל לגודל הבניין כולו כדי לרכך את האור בחדרים. את המלון, מגדל הטלוויזיה וארמון בוני המטוסים שוקלים כתוספת מאוחרת לאתר המורשת העולמית.

החזית פונה מערבה מעבר לכיכר, ולכן היא זוהרת בסוף אחר הצהריים. המסעדה בקומה ה-17 משקיפה על המרכז והיא מקום טוב לשקיעה. אם רוצים להישאר בחוץ אחרי רדת החשכה, הסיור שלנו טשקנט בערב והמדריך שלנו לטשקנט בערב ממשיכים משם.